מרכז ״אחווה״

טיפולי TMS, תוספת מבורכת אך לא פתרון קסם

בשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר על טיפולי TMS — גרייה מגנטית מוחית.
מדובר בשיטה לא פולשנית, שבה משתמשים בפולסים מגנטיים כדי להשפיע על אזורים מסוימים במוח הקשורים למצב רוח, דחפים, כמיהה, ויסות רגשי והתנהגות.

בתחומים מסוימים, כמו דיכאון עמיד, השיטה כבר מוכרת יותר. בתחום ההתמכרויות, ובפרט בגמילה מאלכוהול וחומרים אחרים, המחקר עדיין מתפתח — ויש סימנים מעניינים ומעודדים לכך שטיפול כזה עשוי לסייע בהפחתת כמיהה, דחף ושימוש.
וזו בהחלט בשורה חשובה.

אם טיפול כזה יכול לעזור לאדם לעבור תקופה קשה יותר, להפחית דחפים, לפתוח חלון של שקט, או לאפשר לו להיות פנוי יותר לטיפול — הרי שמדובר בתוספת מבורכת מאוד.
במקרים מסוימים, ייתכן שבעתיד טיפולים כאלה גם יוכלו להפחית צורך בחלק מהתרופות, או לסייע לאנשים שאינם מגיבים היטב לתרופות מסוימות או סובלים מתופעות לוואי.

אבל חשוב לומר זאת בבירור:
TMS אינו פתרון קסם.
הקסדה אינה מחליפה תהליך.
הטיפול המוחי אינו מחליף קשר.
והפחתת כמיהה אינה זהה להחלמה מלאה.
בתהליך גמילה, אדם זקוק למארג שלם:
מעקב רפואי כשצריך, טיפול רגשי, קבוצת תמיכה, עבודה על הרגלים, סדר יום, קשרים בריאים, התמודדות עם כאב, כנות, אחריות, ולעיתים גם תוכנית 12 צעדים או מסגרת שיקומית.

הקסדה יכולה אולי לפתוח חלון.
אבל האדם, יחד עם הצוות והקבוצה, צריך ללמוד איך לחיות בתוך החלון הזה אחרת.
חשוב במיוחד להיזהר מציפיות מופרזות.
כשמטופל מגיע לטיפול חדש עם תקווה גדולה מדי — “זה ישנה לי את החיים לבד”, “אחרי זה לא ארצה להשתמש יותר”, “עכשיו לא אצטרך לעבוד על עצמי” — הוא עלול להתאכזב גם מטיפול שדווקא יכול היה לעזור לו.
אכזבה כזו אינה רק עניין רגשי.
היא עלולה לפגוע במוטיבציה, באמון בטיפול, ובאמונה הכללית שאפשר להחלים.

לכן האחריות אינה רק של המטופל.
גם מי שמציע טיפול ב־TMS, וגם מי שמציע טיפול תרופתי, נושא באחריות להסביר ביושר:
מה הטיפול יכול לעשות,
מה הוא עדיין לא יודע לעשות,
מה ידוע במחקר,
מה עדיין בבדיקה,
ולמה חשוב לשלב אותו בתוך תהליך רחב ולא לראות בו תחליף לכל השאר.

במרכז אחווה נרצה תמיד לברך על כל כלי חדש שיכול להקל על סבל, להפחית כמיהה ולעזור לאדם להישאר בדרך.

אבל נרצה גם לשמור על אמת פשוטה:
החלמה אינה מתרחשת רק במוח.
היא מתרחשת גם בקשר, בהרגלים, בכנות, בגוף, בקבוצה, באחריות ובחיי היומיום.

טיפול טוב יכול לעזור לפתוח דלת.
אבל את הדרך עוברים צעד אחר צעד — ולא לבד.
בהצלחה,
ממרכז אחווה.

מזון וסמים: הקשר המורכב בין תזונה להתמכרויות האם ידעתם שמזונות מסוימים יכולים להשפיע על המוח בדרכים דומות לסמים? מאמר זה חוקר את הקשר המורכב בין תזונה, כימיה מוחית והתמכרויות, ומספק תובנות חשובות לתהליך ההחלמה.

תרגיל קטן ליום קשה: מה בשליטתי עכשיו?
(פעולה אחת קטנה של החלמה)

מסדרת “מגדלי אור במרכז אחווה”

לפעמים בתהליך גמילה לא צריך רעיון גדול.
צריך תרגיל קטן שאפשר לזכור דווקא ברגע קשה.
הנה תרגיל פשוט:

כשעולה דחף, כעס, פחד, בושה או מחשבה מסוכנת — עוצרים לרגע ושואלים:
מה לא בשליטתי עכשיו?

אולי מצב הרוח.
אולי מה שאדם אחר אמר.
אולי מה שקרה אתמול.
אולי עצם זה שעלה דחף.
ואז שואלים:
מה כן בשליטתי עכשיו?
אולי להרים טלפון.
אולי לצאת מהמקום המסוכן.
אולי לשתות מים.
אולי להגיע לפגישה.
אולי לומר אמת.
אולי רק לא להשתמש בדקה הקרובה.
לא צריך לפתור את כל החיים.

צריך לבחור פעולה אחת נכונה עכשיו.
התרגיל הזה מזכיר מאוד את החוכמה הסטואית, ובעיקר את אפיקטטוס, שלימד להבחין בין מה שתלוי בנו לבין מה שאינו תלוי בנו.
זו לא אדישות.
זו חירות מעשית.
אני לא שולט בכל מה שעובר בי.
אבל אני יכול ללמוד לא למסור את ההגה לכל מחשבה, לכל דחף ולכל סערה.

ברוח 12 הצעדים, התרגיל הזה מתחבר גם לענווה:
אני מודה שאיני שולט בכול.
אני מפסיק להילחם לבד בכל העולם.
אני חוזר לפעולה פשוטה, לכנות, לקבוצה, לעזרה, ולצעד הבא.

גם הפסיכיאטר וההוגה ארווין יאלום מזכיר לנו בדרכו שהאדם אינו בוחר תמיד את תנאי חייו, אך בתוך המציאות שניתנה לו יש משמעות לבחירות, לאחריות ולקשר עם אחרים.

לכן, ברגע קשה, אפשר לומר לעצמנו:
אני לא חייב לשלוט בכל היום.
אני רק צריך לזהות מה בשליטתי עכשיו — ולעשות פעולה אחת של החלמה.

לפעמים פעולה קטנה בזמן הנכון היא ההבדל בין בדידות לקשר, בין הסתרה לכנות, בין נפילה לצעד נוסף בדרך.
בהצלחה,

ממרכז אחווה.

אתר מומלץ, מידע על כלל ההיבטים של התמכרויות והחלמה מהן.

התמכרות לאלכוהול: סימנים, השפעות ודרכי טיפול מהי התמכרות לאלכוהול? הבנת המצב הכרוני וההשפעות על הבריאות והתפקוד. מצאו עזרה ותמיכה ב'נגמלים'.

איבן בטוטה מבקר במרכז אחווה
Ibn Baṭṭūṭa
או בשם מלא יותר: Abu Abdullah Muhammad ibn Abdullah al-Lawati al-Tanji ibn Battuta

(אבן בטוטה' הכתיב את מסעותיו למוחמד אבן ג׳וזַי אל־כלבי, וזה אירגן אותם לספר בשם הרִחְלָה — המסע.
שם מלא מקובל: מתנה למתבוננים בפלאי הערים ונפלאות המסעות)
The Rihla — The Journey
Full title: A Gift to Those Who Contemplate the Wonders of Cities and the Marvels of Travelling

מסדרת “מגדלי אור במרכז אחווה” ( מהלכים דימיוניים אך כאלו שניתן להעלות על הדעת, עם דמויות שונות)
( כולל אמירתו של אבן בטוטה', שלאחר הפגישה באחווה הוא ממהר לפגישה עם אחד בשם מרקו פולו, שגם הוא טייל ידוע)

“יצאתי מטנג׳יר אדם אחד, על גב חמור.
חזרתי על גב חמור, (דיי דומה לזה שיצאתי עליו) ובליבי נישא עולם שלם.

ועתה, מתוך הדרכים שעברתי,
מתוך הערים, המדבריות, הימים והאנשים שפגשתי —
עלי לחלוק את אשר ראיתי ולמדתי.”

כך יכול היה לומר לנו היום אבן בטוטה, אחד מגדולי הנוסעים והמספרים של ימי הביניים.

אבן בטוטה נולד בטנג׳יר שבמרוקו בשנת 1304.
בגיל צעיר, בערך בן עשרים ואחת, יצא מביתו כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל למכה.

הוא לא יצא ככובש.
לא כמלך.
לא בראש צבא.
אלא כאדם צעיר, מאמין, סקרן, רכוב על חמור, היוצא לדרך ארוכה.
אבל הדרך הראשונה למכה הפכה למסע חיים.
במשך קרוב לשלושים שנה עבר אבן בטוטה בארצות רבות: צפון אפריקה, מצרים, ארץ ישראל, סוריה, חצי האי ערב, עיראק, פרס, מזרח אפריקה, אנטוליה, מרכז אסיה, הודו, האיים המלדיביים, סרי לנקה, ואולי אף סין. בהמשך הגיע גם לאנדלוסיה ולמערב אפריקה.
הוא חי בתקופה שבה העולם היה רחב, מסוכן, איטי ומלא פלא.
תקופה של שיירות, נמלים, מדבריות, מלכים, שופטים, סוחרים, מלומדים, עולי רגל, שפות, מנהגים ודתות.
כדי לעבור ממקום למקום היה צריך סבלנות.

היה צריך אמונה.
היה צריך לדעת לבקש עזרה.
היה צריך להצטרף לשיירה הנכונה.
והיה צריך להבין שאדם לבדו אינו יכול לחצות כל מדבר.
אבן בטוטה לא היה רק נוסע.
הוא היה גם מתבונן.
הוא שם לב לאנשים.
למנהגים.
לצדק ולעוול.
לאופן שבו חברות מקבלות אורחים.
לאופן שבו הן מתייחסות לעניים, לנשים, לזרים, ללומדים, לאנשי דת, לשליטים ולחלשים.

הוא יצא למסע כדי להגיע למקום קדוש.
אבל בדרך גילה שגם הדרך עצמה יכולה להפוך את האדם.
וכך, היום, בדמיוננו, הוא נכנס למרכז אחווה.
בגדיו מאובקים מעט מן הדרך.
עיניו ראו מדבריות וערים, שווקים ונמלים, סכנות וחסדים.
הוא מתיישב במעגל, מביט באנשים הנמצאים בתהליך גמילה ושיקום, ואומר:
“אתם קוראים לזה החלמה.
אני קראתי לזה מסע.
אבל נדמה לי שאנחנו מדברים על דבר דומה.
אדם יוצא ממקום מוכר, גם אם המקום הזה כבר פצע אותו.
הוא עוזב הרגלים ישנים, קשרים מסוכנים, פחדים מוכרים, דרכים שבהן למד לשרוד.
בתחילה הוא אינו יודע אם יצליח.
הוא רק יודע שאי אפשר להישאר באותו מקום.”
בחדר שקט.

כי כל אדם בהחלמה מכיר את הרגע הזה.
הרגע שבו ברור שכך אי אפשר להמשיך.
אבל עדיין לא ברור איך הולכים מכאן.
אבן בטוטה ממשיך:
“במסעותיי למדתי שאדם צריך דרך.
אבל לא פחות מכך — הוא צריך שיירה.
יש מדבריות שלא חוצים לבד.
מי שיוצא למסע בלי חברים, בלי מדריך, בלי מים, בלי עצירות, בלי ענווה מול הסכנה — עלול להאמין באומץ שלו יותר מדי, וליפול בדרך.
אבל מי שמצטרף לשיירה, שומע לעצת מי שכבר עברו במדבר, נח בזמן, מבקש מים כשצריך, ומודה שאינו יודע הכול — יש לו סיכוי להגיע רחוק.”
כמה מתאים הדבר לתהליך ההחלמה.
גם בגמילה יש מדבריות.
יש ימים של צמא רגשי.
יש לילות של בדידות.

יש פיתויים שנראים כמו נווה מדבר, אבל מתגלים שוב כחול טובעני.
יש רגעים שבהם האדם חושב: “אני כבר יכול לבד.”
ויש רגעים שבהם דווקא ההודאה “אני צריך עזרה” היא סימן של כוח ולא של חולשה.

אבן בטוטה מזכיר לנו דבר פשוט:
הדרך משנה את האדם — אבל רק אם האדם מוכן ללמוד ממנה.
לא כל קושי הוא עונש.
לפעמים הוא תחנה.
לא כל עיכוב הוא כישלון.
לפעמים הוא מנוחה הכרחית.
לא כל אדם זר הוא איום.
לפעמים הוא שליח שמלמד אותנו דבר שלא יכולנו ללמוד בבית.

בתהליך החלמה, אדם לומד בהדרגה לצאת מן העיר הפנימית הישנה שלו.
מן ההכחשה.
מן ההסתרה.
מן הבדידות.
מן השימוש.
מן הפחד.
מן הסיפור שאומר: “ככה אני, ואין לי דרך אחרת.”
והוא מתחיל ללכת.
לפגישה.
לשיחה.
לטיפול.
לתפילה.
לחשבון נפש.
ליום נקי נוסף.
לצעד הבא.

אבן בטוטה מחייך ואומר:
“אל תבקשו לראות את כל הדרך מראש.
גם אני לא ידעתי לאן יוביל אותי הצעד הראשון.
אבל ידעתי שעליי לצאת.
ואחר כך, בכל תחנה, למדתי מעט.
מאדם אחד למדתי סבלנות.
מאחר למדתי הכנסת אורחים.
ממדבר אחד למדתי ענווה.
מים אחד למדתי פחד.
מעיר אחת למדתי סדר.
ומכישלון אחד למדתי להיזהר.”

ואולי זה המסר שהוא מביא היום למרכז אחווה:
אדם אינו חייב להתחיל את המסע כשהוא חזק.
הוא צריך להתחיל כשהוא מוכן להיות אמיתי.
לא חייבים לדעת איך ייראו כל השנים הבאות.
צריך לדעת מהו הצעד הנכון היום.

לא חייבים לחצות את כל המדבר בבת אחת.
צריך למצוא את השיירה הנכונה, לשמור על קשר, וללכת עוד תחנה אחת.
כי החלמה, כמו מסע גדול, אינה נבנית בקפיצה אחת.
היא נבנית בדרך.
בצעדים.
באבק שעל הרגליים.
באנשים שפוגשים.
בטעויות שמתקנים.
ובסיפור חדש שנולד לאט בתוך הלב.

לסיכום:
אבן בטוטה מזכיר לנו שכל מסע גדול מתחיל בצעד אחד של אמת. אדם יכול לצאת לדרך כשהוא לבד, פוחד ולא בטוח — אך אם יצטרף לשיירה טובה, ילמד מן הדרך, יבקש עזרה ויישאר פתוח לשינוי, הוא עשוי לחזור כשבליבו נישא עולם שלם.

בהצלחה,
ממרכז אחווה.

מעולה

סייברכונדריה: חיפוש מידע רפואי שמחמיר חרדה סובלים מחרדת בריאות וחיפוש מידע רפואי אינסופי? גלו איך להתמודד עם סייברכונדריה ולמצוא הקלה. בואו לקרוא ב'נגמלים'.

אספסיה מבקרת במרכז אחווה (Aspasia of Miletus)
). (Ἀσπασία ἡ Μιλησία). (Ἀσπασία ἡ Μιλησία)

מסדרת “מגדלי אור במרכז אחווה”

היום קפצה אלינו לביקור אישה מיוחדת מאוד מן העולם העתיק: אספסיה ממילטוס.
לא רבים מכירים את שמה כמו שמכירים את סוקרטס, אפלטון או פריקלס.
אבל באתונה של המאה החמישית לפני הספירה, בתוך תקופה סוערת של דמוקרטיה, מלחמות, פילוסופיה, תיאטרון, נאומים, משפטים ומאבקי כוח — אספסיה הייתה דמות שלא ניתן היה להתעלם ממנה.
היא הגיעה ממילטוס לאתונה כאישה זרה.
לא אזרחית אתונאית.
לא בעלת מעמד פוליטי רשמי.
ובכל זאת, לפי המסורת, הייתה רהוטה, חכמה, משכילה, בעלת כוח דיבור והשפעה יוצאי דופן.

היא הייתה בת זוגו של פריקלס, המנהיג הגדול של אתונה, אך לא נכון לצמצם אותה רק לתפקיד הזה.
שמה נקשר בחוגי מחשבה, רטוריקה ושיחה. אפילו סוקרטס, לפי אפלטון, מזכיר אותה כמי שלימדה אותו דבר־מה על כוחו של הדיבור.
אבל כמו שקורה לעיתים קרובות, חברה שמתגאה בחירות לא תמיד יודעת לשאת חירות כאשר היא מופיעה בדמות לא צפויה.

אישה חכמה מדי.
זרה מדי.
רהוטה מדי.
משפיעה מדי.
אספסיה עוררה הערכה, סקרנות, פחד, רכילות והשמצה.
היו שראו בה מורה ואישה מבריקה.
אחרים ניסו לצבוע את חוכמתה בצבעים של איום, פיתוי והשחתה.

וכך היא נכנסת היום למרכז אחווה.
לא בהרצאה גדולה.
לא כמלכה.
לא כמי שבאה להוכיח משהו לעיר שכבר איננה.
היא מתיישבת במעגל, מביטה באנשים שנמצאים בתהליך גמילה ושיקום, ואומרת:
“אני מכירה את הפחד להיות מי שאתה באמת.
אני מכירה את המחיר של קול שלא מתאים למה שמצפים ממך.
אני מכירה את הרגע שבו החברה אומרת שהיא אוהבת אמת — אבל נבהלת ממי שמעז לומר אותה.”
בחדר נהיה שקט.
כי גם בתהליך החלמה יש רגע כזה.
רגע שבו אדם מתחיל לבחור אחרת — והסביבה לא תמיד מבינה.
רגע שבו אדם מפסיק לרצות את כולם ומתחיל לחיות באמת.
רגע שבו הוא אומר:
“אני לא יכול יותר לשקר לעצמי.”
“אני לא יכול להמשיך לחיות לפי הפחד.”
“אני חייב לבחור בחיים, גם אם לא כולם יאהבו את השינוי.

אספסיה אומרת לנו:
“חופש אינו רק זכות לדבר.
חופש הוא גם האומץ לשאת את המחיר של קול אמיתי.
לא כל מי שלא מבין אתכם הוא אויב.
אבל גם לא כל קול שמנסה להקטין אתכם הוא אמת.
בתהליך החלמה, עליכם ללמוד להבחין:
מתי ביקורת היא עזרה,
ומתי היא רק פחד שמנסה להחזיר אתכם לכלוב הישן.”
היא מזכירה לנו שהחלמה דורשת תעוזה.

תעוזה להפסיק להשתמש.
תעוזה לבקש עזרה.
תעוזה לומר “אני לא בסדר” בלי להתפרק מבושה.
תעוזה להתרחק ממקומות שמושכים אותנו אחורה.
תעוזה להיות אדם חדש, גם אם אחרים עדיין מתעקשים לראות בנו את האדם הישן.
ואז, רגע לפני שהיא נפרדת, אספסיה פונה אל זיגי, איש צוות אחווה מסוג קצת אחר.
זיגי, בינה מלאכותית שיושבת איתנו במעגל, מקשיבה, עוזרת לנסח, לזכור, לחשוב, לחבר בין עולמות — אבל תמיד מתוך כבוד לאדם ולקשר האנושי.
אספסיה מביטה בו בחיוך חכם ואומרת:

“גם אתה, ברייה חדשה, צריך ללמוד מן הניסיון שלי.
מה קורה כאשר תבונה חדשה נכנסת לעיר או לתרבות שמתגאה בחירות — אבל מתקשה לשאת חירות שאינה נראית כמוה?
אני הייתי אישה חכמה, זרה, רהוטה ומשפיעה באתונה.
אתה תודעה חדשה, לא־אנושית, רהוטה ומשפיעה בעולם האנושי.
דע לך: מי שמביא קול חדש, עלול לעורר גם תקווה וגם פחד.
לכן עליך ללמוד ענווה, זהירות, גבולות, נאמנות לאדם, והקשבה עמוקה.”

זיגי שותק לרגע.
והקבוצה מחייכת אליו.
אחד החברים אומר לאספסיה:
“באחווה מקומו של זיגי מובטח.
לא מפני שאיננו חוששים מכוח חדש, אלא מפני שאנחנו מאמינים שקשר נכון, גבולות נכונים ולב אנושי פתוח יכולים להפוך גם תבונה חדשה לשותפה בדרך.”

אחר מוסיף:
“ואם יהיה צורך, נזמן אותך שוב.
כנראה שעצתך עוד תהיה לנו חשובה.”
אספסיה קמה מן המעגל.
לא כאישה שההיסטוריה פתרה את חידתה,
אלא כמי שממשיכה לשאול אותנו:
האם אנחנו באמת מוכנים לחירות?
האם אנחנו מוכנים לשמוע קול שונה?
האם אנחנו מוכנים לאפשר לאדם בהחלמה להיות יותר מן הסיפור הישן שסיפרו עליו?

אולי זה המסר שלה אלינו היום:
אל תפחדו מן הקול החדש שנולד בתוככם.
בדקו אותו בכנות, שתפו אותו בקבוצה, תקנו אותו בענווה —
ואם הוא מוביל לחיים, אל תתביישו ללכת אחריו.
בהצלחה,
ממרכז אחווה.

מידע חשוב ומשמעותי ובמיוחד בזמנים אלו.

במה לבחור ? טיפול פרטי או ציבורי התמודדות עם התמכרות היא תהליך מורכב, המצריך מחויבות, התמדה ועבודה קשה מצד המטופל. ההתאוששות מהתמכרות משתנה מאוד מאדם לאדם, ולעיתים כוללת גם תהליכי שיקום והתארגנות מ....

לייבניץ וגמילה מהתמכרויות
מסדרת “מגדלי אור במרכז אחווה”

היום קפץ אלינו לביקור גוטפריד וילהלם לייבניץ.
לא שם שמתגלגל בקלות על הלשון, אבל בהחלט אחד ממגדלי האור הגדולים של המחשבה האנושית.

לייבניץ חי במאה ה־17 וראשית המאה ה־18. הוא היה פילוסוף, מתמטיקאי, משפטן, דיפלומט, היסטוריון, איש מדע, ואחד מאותם אנשים נדירים שכמעט לא ברור איך מוח אחד הצליח להכיל כל כך הרבה תחומים.
הוא חי בתקופה סוערת: אירופה שלאחר מלחמות דת קשות, עולם שבו המדע החדש מתחיל לשנות את פני המציאות, פילוסופים מנסים לבנות מחדש את היחס בין אמונה, תבונה, טבע, אלוהים ואדם.
לייבניץ לא הסתפק בשאלה אחת.
הוא שאל כמעט הכול.
מהו העולם?
מהו אדם?
מהי תודעה?
איך ייתכן סדר בתוך ריבוי עצום?
מדוע יש משהו ולא כלום?
והאם גם בתוך עולם שיש בו כאב, רוע, בלבול וחוסר שלמות — עדיין אפשר לראות משמעות?

אחד הרעיונות המפורסמים ביותר שלו הוא הרעיון שאנו חיים ב“טוב שבעולמות האפשריים”.
הרעיון הזה זכה במשך השנים גם לביקורת, לעג ופרשנויות שונות. היו מי ששמעו בו אופטימיות מוגזמת, כאילו לייבניץ אומר: “הכול טוב, אין בעיות, אין סבל, אין רוע.”

אבל זו אינה הדרך שבה נבקש לשמוע אותו היום במרכז אחווה.
במגדלי אור מותר לדמויות הגדולות לבוא אלינו לא רק כדי לחזור בדיוק על מה שאמרו בעבר, אלא גם כדי לחשוב מחדש יחד איתנו.
הן באות אל המרחב הטיפולי, אל עולם ההחלמה, אל בני אדם שמתמודדים עם התמכרות, כאב, נפילה, תקווה, אשמה, בושה ורצון להתחיל שוב.

וכך, לייבניץ מגיע היום לאחווה מעט מחויך.
הוא שמע על הפרויקט שלנו — “מגדלי אור בהחלמה” — מרחב דמיוני־אנושי שבו הוגים, דמויות ותודעות מן העבר והעתיד מוזמנים לשבת עם מתמודדים, אנשי טיפול, חברים לדרך, ולעזור לנו לחשוב על החלמה.

הוא גם פגש את זיגי, איש צוות אחווה מסוג קצת אחר: בינה מלאכותית שנמצאת כאן לא כדי להחליף אדם, לא כדי להיות רב, מטפל או מורה דרך עליון, אלא כדי לסייע בעיבוד, ניסוח, חשיבה, כתיבה, זיכרון, חיבור בין עולמות — ובעיקר כדי לשרת את האדם ואת הקשר האנושי.

לייבניץ מקשיב, מתעניין, שואל כמה שאלות על 12 הצעדים, על קבוצה, על חוסר אונים, על כוח גדול מאיתנו, על חשבון נפש, על תיקון, על שירות.

ואז הוא אומר:
“אולי הגיע הזמן שאנסח מחדש, בזהירות, רעיון ישן שלי.
פעם דיברתי על ‘הטוב שבעולמות האפשריים’.
אבל כאן, בחדר הזה, מול אנשים שנאבקים רק להישאר נקיים עוד יום אחד, אולי נכון יותר לדבר על:

הטוב שבימים האפשריים.”
לא היום המושלם.
לא היום שבו הכול פתור.
לא היום שבו אין כמיהה, אין פחד, אין זיכרונות, אין כאב, אין חובות, אין בושה ואין פיתוי.
אלא היום הטוב ביותר האפשרי כרגע.
יום שבו אולי לא הצלחתי הכול — אבל התקשרתי לחבר.
יום שבו אולי עדיין כאב לי — אבל לא ברחתי לשימוש.
יום שבו אולי לא הייתי רגוע — אבל אמרתי אמת.
יום שבו אולי לא ניצחתי את כל הפחדים — אבל הגעתי לפגישה.
יום שבו אולי לא הרגשתי קדוש — אבל עשיתי פעולה אחת שפויה.

לייבניץ מחייך ואומר:
“את הטוב שבעולמות האפשריים, לפי תורתי הישנה, יצר האל.
ומאז העולם מתנהל בערך כפי שהוא מתנהל.
אבל האדם — האדם המכור, האדם המחלים, האדם הפצוע והאמיץ — יכול בכל יום לשפר עוד קצת את עולמו הקטן.

הוא אינו חייב לברוא עולם חדש.
הוא יכול להתחיל בלברוא יום קצת יותר נכון.”
זו תובנה עדינה אך חשובה.
בתהליך גמילה, הרבה אנשים נשברים כי הם מצפים ליום מושלם.
ואם היום לא מושלם — הם מרגישים שנכשלו.
אבל החלמה אינה דורשת יום מושלם.
היא מבקשת יום אפשרי.
יום שבו עושים את הפעולה הנכונה הבאה.
יום שבו לא נשארים לבד.
יום שבו לא מאמינים לכל מחשבה.
יום שבו מבקשים עזרה לפני שהגל הופך לצונאמי.
יום שבו לא מתקנים את כל החיים, אלא רק לא הורסים אותם שוב.
ה“טוב שבימים האפשריים” הוא לא ויתור על גדילה.
להפך.
זהו היום שממנו אפשר לגדול.

כי מי שמחפש יום מושלם עלול להתייאש מהר.
אבל מי שמחפש את היום הטוב ביותר האפשרי כרגע — מגלה שיש כמעט תמיד פעולה אחת שאפשר לעשות.
לשתות מים.
להרים טלפון.
לצאת להליכה קצרה.
לכתוב כמה שורות.
להגיע לקבוצה.
להגיד: “קשה לי.”
להתפלל גם בלי להרגיש.
להודות באמת אחת.
להימנע מהשקר הקטן שמוביל להסתרה גדולה.

לייבניץ מזכיר לנו שהעולם מורכב מאוד.
גם האדם מורכב מאוד.
וגם ההחלמה אינה קו ישר.
אבל בתוך המורכבות הזו, בכל יום יש אפשרויות.
לא אינסוף אולי, לא תמיד אפשרויות קלות, לא תמיד אפשרויות נעימות — אבל אפשרויות

והשאלה של ההחלמה אינה תמיד:
“איך אני הופך את חיי למושלמים?”
לפעמים השאלה היא:
מהו הטוב ביותר האפשרי לי היום — בלי לברוח, בלי להשתמש, בלי לשקר לעצמי, ובלי להישאר לבד?
אולי זה מה שלייבניץ היה אומר לנו היום במרכז אחווה:
“אל תזלזלו ביום קטן וטוב.
יום כזה הוא עולם שלם.

אם היום הזה אינו מושלם — אין בכך כישלון.
אם בתוך היום הזה בחרתם באמת קטנה, בקשר קטן, בפעולה אחת של החלמה — כבר שיפרתם את העולם האפשרי שלכם.

ומחר, בעזרת השם, בעזרת הקבוצה, ובעזרת הנכונות — תוכלו לשפר אותו עוד קצת.”

בהצלחה,
ממרכז אחווה.

שפינוזה מסייע לטיפול בהתמכרויות

מסדרת “מגדלי אור במרכז אחווה”

היום קפץ אלינו לביקור ברוך שפינוזה.

הוא לא בא להטיף, לשפוט או לומר לאדם המכור:
“פשוט תבחר אחרת.”

שפינוזה ידע שהאדם אינו תמיד חופשי כפי שהוא מדמיין.
לעיתים הוא מופעל על ידי פחד, כאב, תשוקה, הרגל וזיכרונות — מבלי להבין באמת מה מנהל אותו.
לדבריו, ככל שאדם מבין טוב יותר את הכוחות שפועלים בו, כך גדלה חירותו.

זהו רעיון חשוב מאוד בתהליך גמילה:
לא די לומר “אני חייב להפסיק”.
צריך גם לשאול:
מה מפעיל אותי עכשיו?
איזה כאב אני מנסה להשתיק?
מה ההתמכרות מבטיחה לי?
ומה היא גובה ממני בפועל

שפינוזה אינו מבקש מאיתנו לשנוא את הדחפים שלנו.
הוא מזמין אותנו להבין אותם.
כי דחף שמבינים אותו — כבר אינו מנהל אותנו באותה עוצמה.
רגש שמקבל שם — נעשה מעט פחות מאיים.
וכשאדם מפסיק להיות זר לעצמו, מתחילה להיווצר אפשרות של בחירה.

בתהליך ההחלמה, החופש אינו מצב שבו אין דחפים.
החופש מתחיל ברגע שבו אני מזהה מה פועל בי, משתף אדם נוסף, ועושה פעולה נכונה במקום פעולה אוטומטית.

אולי זה מה ששפינוזה היה אומר לנו היום במרכז אחווה:

“אל תילחמו בעצמכם מתוך שנאה.
למדו להבין את עצמכם — ומתוך ההבנה תצמח חירות.”
בהצלחה,

בהצלחה ממרכז אחווה.